איבריה הקווקזית

הממלכות הגאורגיות המוקדמות 600 לפנה"ס – 150 לספירה.

איבריה הקווקזית (בגאורגית: იბერია, איבֶּריה), או ממלכת איבריה, הוא השם שניתן על ידי היוונים הקדמונים והרומאים לממלכה העתיקה של כארתלי (המאה ה-4 לפנה"ס – המאה ה-5 לספירה), המקבילה בערך לשטח גאורגיה של ימינו.

המונח "איבריה הקווקזית" (או איבריה המזרחית) נועד להבחין אותה מחצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל של ימינו). ממלכת איבריה שימשה בסיס לממלכה הגאורגית המאוחרת והבסיס לגאורגים (כרתוולים) של ימינו. מידת היחסים האפשריים עם האיברים המערביים, או הסיבה לכך שלשני העמים יש אותו שם יווני, אינה ידועה בימינו. ישנה גישה אטימולוגית הטוענת לקרבה בין העמים.

היסטוריה

היסטוריה מוקדמת

בעת העתיקה היה האזור מיושב במספר שבטים בעלי קרבה משפחתית, שנקראו באופן קולקטיבי, איברים (האיברים המזרחיים) במקורות מאותה תקופה. המקומיים קראו לארצם כארתלי על שם המנהיג המיתולוגי, כרתלוס.

ייתכן כי המוסצ'ים (מושקים – Muški או המסחתים), הנזכרים על ידי מספר רב של היסטוריונים קלאסיים, וה"סספרים" (הנזכרים על ידי הרודוטוס), שיחקו תפקיד מכריע בגיבוש של השבטים שישבו באזור. המוסצ'ים נעו באיטיות צפונה והתיישבו שם. על פי כרוניקה מימי הביניים, שנכתבה על ידי לאונטי מרובלי בן המאה ה-11, כרתליס צחוברבה (חיי כארתלי), נמנה "מסחתוס" על בניו של כרתלוס, ולאחר מותו של האחרון מונה על ידי אימו לאב המייסד של מצחתה. עם הזמן השתנה שם העיר מ"מֶסחתה" ל"מצחֶתה", בירתה העתידית של הממלכה האיברית. השבט של מצחתה הונהג מאוחר יותר ונקרא "מַמַסַחליסי" ("בית האב") של מצחתה.

המקור הגאורגי מימי הביניים, "ניצורה של כארתלי", מספר על אזו ואנשיו, שהגיעו מאריאן-כארתלי, ביתם הראשון של הפרוטו-איברים, שהיו תחת שלטון הממלכה האחמנית עד לנפילת האימפריה הפרסית להתיישב במקום בו נוסדה מצחתה. על פי הכרתליס צחוברבה, אזו היה מפקד יווני, שליוה את אלכסנדר הגדול במערכה נגד איבריה הקווקזית. אזו הרג מנהיג של שבט מקומי בשם סאמארה, וניהל את האזור עד שאחיין של סאמארה, פרנוואז הראשון, עלה נגדו. האחרון ניצח בקרב והפך, בסוף המאה ה-4 לפנה"ס, להיות המלך הראשון של גאורגיה.

פרנוואז הראשון וצאצאיו

פרנוואז, המנצח במאבק הכוחות, הפך למלך הראשון של ממלכת איבריה (302 לפנה"ס לערך – 237 לפנה"ס לערך). הוא פלש לאזורים השכנים ושעבד אותן, כולל חלקים משמעותיים של הממלכה הגאורגית המערבית, קולכיס (אגריסי באותם זמנים), ונדמה היה כי קיבלה הכרה מובטחת מהממלכה החדשה שנוסדה על ידי בית סלאוקוס, הממלכה הסלאוקית, באזור סוריה. לאחר מכן התמקד פרנוואז בתוכניות סוציאליות, כולל בניית מצודת ארמזציחה, ופסל של ארמזי. הוא גם קבע את הכתב הגאורגי ככתב הרשמי. יש הסבורים כי הוא המציא את הכתב הגאורגי. על פי סברות אחרות, הוחדר האלפבית האסומטברולי (האלפבית הגאורגי הראשון) בשנת 412 לפנה"ס על ידי כומר גאורגי מכת ה"מטרה" (מיטרה הפרסי), ועברה רפורמה בשנת 284 לפנה"ס על ידי פרנוואז הראשון. כמו כן הוא יצר שיטה מינהלית חדשה לחלוקת מחוזות של הממלכה. בחלק מהמחוזות זה נקרא "סאֶריסתַווֹ". היורש שלו הצליח להשיג שליטה על המעבר ההררי, מעבר דריאל, שידוע גם בשמו "שערי איבריה".

התקופה שבאה לאחר ימי השגשוג הייתה מלווה במלחמות בלתי פוסקות. האיברים הוכרחו להתגונן מול מספר רב של פולשים. איבריה איבדה חלק משטחיה בדרום לארמניה, והעמים ששכנו על אדמות הקולכיות התנתקו כדי להקים לעצמם את נסיכות "סקפטוצ'אוי" ("sceptuchoi"). בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, המלך פארנאג'ום, משושלת פרנוואז הודח על ידי נתיניו, והכתר ניתן לנסיך הארמני ארשק, שתפס את כס המלוכה בשנת 93 לפנה"ס, וייסד את שושלת ארטאשס.

התקופה הרומית

ההתקשרות הקרובה לארמניה הביאה עימה פלישה של המצביא הרומי פומפיוס, בשנת 65 לפנה"ס. שהיה אז במלחמה מול מיתרידטס השישי, מלך פונטוס. האחרון, לאחר שהובס במלחמת מיתרידטס השלישית, ברח לארמניה, ממלכת חתנו. פומפיוס מונה לנציב הפרובינציה האסיאתית ופתח במלחמה כנגד פונטוס וארמניה. פומפיוס הביס את מיתרידטס ליד העיר ניקופוליס, ומלך פונטוס המובס ברח לקרים. רומא לא לקחה שליטה קבועה על איבריה. תשע עשרה שנה לאחר מכן, בשנת 36 לפנה"ס, הרומאים צעדו שוב לעבר איבריה, והכריחו את המלך פרנוואז השני להצטרף אליהם למערכה מול אלבניה (אזרבייג'ן של ימינו).

בעוד ממלכה גאורגית אחרת, קולכיס, התנהלה כפרובינציה רומית בשם קפדוקיה, הייתה איבריה חופשייה, וקיבלה את הגנתה של רומי. הקדשה מאבן, שנתגלתה במצחתה, מדברת על השליט של המאה הראשונה מיהדרט הראשון (58–106), כ"חברים של הקווקזים" ומלך "הרומאים אוהב את האיברים". בשנת 75, ביצר הקיסר אספסיאנוס את המבצר שליד מצחתה, ארמזציחה, עבור המלכים הגאורגים.

בשתי המאות הבאות נמשכה השליטה הרומית על האזור, אבל שלטונו של פארסמן השני (116–132) זכתה מחדש בחלק מעוצמתה הקודמת. מערכת היחסים בין קיסר האימפריה הרומית, אדריאנוס, לבין פארסמן השני הייתה מתוחה, כאשר אדריאנוס רצה לפייס את פארסמן. מכל מקום, היה זה יורשו של אדריאנוס, אנטונינוס פיוס, ששיפר את יחסיו עם פארסמן, במידה רבה כל כך שהאחרון ביקר ברומא, כאשר ההיסטוריון, דיו קסיוס, מדווח כי הוקם פסל לכבודו, וניתן האישור להעלות לו קורבנות. התקופה לוותה בשינויים גדולים במעמד הפוליטי של איבריה עם ההכרה של רומא באיבריה כבעלת ברית, שיפור ממעמדה הקודם כמדינת חסות. מצב פוליטי זה המשיך להתקיים גם בתקופת העוינות של רומא מול האימפריה הפרתית.

בין רומא/ביזנטייה ופרס

האימפריה הסאסאנית, כולל אזורי חסות

היווסדותה של האימפריה הסאסאנית, בשנת 226, הייתה גורלית להיסטוריה של איבריה. החלפת האימפריה הפרתית החלשה במדינה ריכוזית חזקה, הביאה לשינוי באוריינטציה הפוליטית של איבריה, ודחקה אותה מרומא. בתקופת שלטונו של שאפור הראשון (241–272), הפכה איבריה למדינה שמשלמת מס לפרסים. מערכת היחסים בין שתי הממלכות הייתה ידידותית בתחילה, כאשר איבריה שיתפה פעולה במערכה הפרסית מול הרומאים, והמלך האיברי, אמאזספ השלישי (260–265), צוין כשליט מכובד בעיני שלטון הסאסאני, ולא כוואסל שדוכא בכוח הזרוע. אבל הנטיות התוקפניות של האימפריה הסאסאנית, בהפצת הזורואסטריות, שכנראה נוסדה באיבריה בין שנות השישים לבין שנות התשעים של המאה ה-3, היו ברורות. מכל מקום, בשלום ניסיביס (298), החלה האימפריה הסאסאנית את שליטתה על האזור, אבל הכירה במיריאן השלישי, הראשון מהשושלת הצ'וסרוידית, כמלך איבריה. השלטון הביזנטי היה הפך למכריע, מתקופת שלטונו של המלך מיריאן השני, ואצילים מובילים המירו את דתם לנצרות בסביבות 317. ניצורם של האיברים מיוחס למיסיונרית, נינו הקדושה, שנשלחה לקפדוקיה, שהטיפה, עוד משנת 303, התנצרותה של הממלכה, המזרח גאורגית, איבריה.

איבריה בשנת 100

הדת חיזקה את הקשר בין איבריה לבין האימפריה הרומית (מאוחר יותר האימפריה הביזנטית), והייתה לה השפעה חזקה על התרבות והחברה של הממלכה. למרות זאת, הקיסר יוליאנוס הכופר נהרג במהלך מערכת הנפל שלו כנגד הפרסים בשנת 363, רומא העבירה את שליטתה על איבריה לידי הפרסים, והמלך ווארז-באקור הראשון (אספגור) (363–365), הפך לוואסל של פרס, תוצאה שאושרה בשלום אסיליסנה (בארמניה), בשנת 387. אף על פי שהשליט המאוחר יותר של כארתלי, פארסמן הרביעי (406–409), שימר את האוטונומיה של ממלכתו וחדל לשלם מס לפרס. פרס גברה, והמלכים הסאסאנים החלו למנות משנה למלך (Pitiaxae/Bidaxae) כדי להשגיח מקרוב על הואסל שלהם. לבסוף עבר התפקיד בירושה בבית השליטים של כארתלי תחתית, וכך נחנך הפיטיאך של כארתלי, שחלשה על אזור נרחב. על אף שהיא נותרה חלק מממלכת כארתלי, הפך המשנה למלך את שליטתו למרכז ההשפעה הפרסית. השליטים הסאסאנים העמידו את הנצרות של הגאורגים במבחן רציני. הם קידמו את לימודי זרתוסטרה, ובאמצע המאה ה-5 הפכה הזורואסטריות לדת הרשמית השנייה במזרח גאורגיה לצד הנצרות. על אף זאת, מאמצים להמרת דת של הגאורגים לא עלו יפה בדרך כלל.

איבריה בתקופת וחטנג גורגסלי

תחייה יחסית מחודשת של הממלכה, חלה בתחילת תקופת מלכותו של המלך וחטנג גורגסלי (447–502). באופן רשמי ואסל של פרסים, הוא איבטח את הגבולות הצפוניים, על ידי כך ששיעבד את ההרריים הקווקזיים, והשתלט על שטחי גאורגיה ממערב ומדרום. הוא ייסד אוטוכפליה (כנסייה היררכית לעיתים בראשות בישוף מטרופוליטני) במצחתה, והופך את טביליסי לבירת הממלכה. בשנת 482, הוא הוביל מרד כללי כנגד פרס. ובמשך עשרים שנה לאחר מכן, מלחמה נואשת לעצמאות, אבל הוא לא הצליח להשיג את תמיכתה של האימפריה הביזנטית, הובס ונהרג בקרב בשנת 502.

נפילת הממלכה

התמשכות היריבות בין האימפריה הביזנטית לבין האימפריה הסאסאנית, על העליונות בקווקז, והתקוממות הנפל הבאה (523) של הגאורגים תחת שלטונו של גרגאן, הביאה לתוצאה טרגית לממלכה. למלך האיברי נותר רק כח בסיסי, כאשר הממלכה נשלטה למעשה על ידי הפרסים. בשנת 580 ייסד הורמיזד הרביעי (هرمز الرابع), מלך פרס, (שלט בשנים 579–590), מונרכיה, לאחר מותו של המלך באקור השלישי, ואיבריה הפכה לפרובינציה פרסית שנשלטה על ידי מארזפן (مرزبان, שליט). בשנת 582 האיצו אצילים גאורגים בקיסר הביזנטי, מאוריצה, להחיות את הממלכה האיברית. אבל בשנת 591, סיכמו ביניהם האימפריה הביזנטית והאימפריה הסאסאנית לחלק את איבריה ביניהם, כאשר טביליסי נשארת לפרסים, ואילו מצחתה עוברת לשליטת האימפריה הביזנטית.

בתחילת המאה ה-7 התמוטטה הפסקת האש בין הביזנטים לפרסים. הנסיך האיברי, סטפנוז הראשון (בסביבות 590-627), החליט בשנת 607 להצטרף לכוחות הפרסים, מתוך מטרה לאחד את כל שטחי איבריה. בתחילה נראה כי הצליח, אך מתקפת הנגד של קיסר ביזנטיון, הרקליוס, בשנים 627–628, שמה קץ לכוונות סטפנוז. הביזנטים גברו על הגאורגים, והבטיחו את עליונותם במערב ובמזרח גאורגיה עד לפלישה הערבית לקווקז.

התקופה הערבית

ערך מורחב – אמירות טביליסי

הערבים הגיעו לאיבריה בשנת 645 לערך, והכריחו את האריסתווי (הנסיך), סטפנוז השני (637 לערך – 650), לנטוש את נאמנותו לביזנטים והכירו בו כח'ליף. כך הפכה איבריה למדינת חסות שמשלמת מס ונוסדה אמירות בטביליסי, בסביבות שנת 653. בתחילת המאה ה-9, האריסתווי אשוט הראשון (813–830) משושלת בגרטיוני, מבסיסו בדרום-מזרח גאורגיה, ניצל את חולשת השלטון הערבי, לאחר חורבן בגדאד בשנת 813, ומינה את עצמו לקואורופלט של איבריה (אחד מתוארי האצולה הביזנטיים). בשנת 888, יורשו אדרנסה השני, באופן רשמי הווסאל של הביזנטים, הוכתר כ"מלך הגאורגים". הצאצא שלו בגרט השלישי (975–1014), איחד מספר נסיכויות לממלכה המאוחדת של גאורגיה.

בהתאם לעדויות היסטוריות בשטח הממלכה התגוררו גם חברי קהילה של צאדים שהיו ככל הנראה ממוצא ארמני.

האיברים המזרחיים והמערביים

הדמיון בין השמות של תושבי חצי האי האיברי, האיברים המערביים לבין האיברים המזרחיים, אבות הגאורגים, הוביל לרעיון של קרבה אתנוגנטית (קרבת דם) ביניהם.

טענה זו נתמכה על ידי היסטוריונים עתיקים והיסטוריונים מימי הביניים, אף על פי שנבדלו בגישה לבעיית מיקום היישוב המקורי. התאוריה הייתה פופולרית בגאורגיה של ימי הביניים. המחבר הגאורגי הדתי החשוב, גיורגי מתאטזמינדלי (גיורגי מהר אתוס; 1009–1065), כתב על שאיפתם של אצילים גאורגים מסוימים לטייל בחצי האי האיברי, ולבקר את מה שהוא מכנה "הגאורגים של המערב".

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איבריה הקווקזית בוויקישיתוף

• אנציקלופדיה איראניקה, GEORGIA ii. History of Iranian-Georgian Relations
• סטרבון, מתוך גאוגרפיקה, איבריה, (באנגלית)
• ההיסטוריה של איבריה באתר אגודת איבריאנה, (באנגלית)
• תומסון רוברט וו, שכתוב ההיסטוריה הקווקזית, 1966 ISBN 0198263732, (באנגלית)
• איבריה באתר www.amarcord.be, (באנגלית)