ישועים
 | |
| מטה הארגון |
כנסיית ג'זו, ראש ממסדר הישועים  |
|---|---|
| מייסדים |
איגנטיוס מלויולה, פייר פאבר, פרנסיסקו חאווייר, Holy Companions |
| חברים |
26,799 גבר (נכון ל־2018) |
| מנכ"ל |
Arturo Sosa Abascal, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
| תקופת הפעילות |
1540–הווה (כ־484 שנים) |
|
www | |
  | |
אגודת ישוע (בלטינית: Societas Iesu), שחבריה מוכרים כיֵשׁוּעִים (Jesuits), היא מסדר בכנסייה הקתולית שהוקם ב-1534 כדי להילחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. את הארגון הקים איגנטיוס מלויולה. הישועים מופקדים על חינוך ותעמולה, והם אחד המסדרים הקתוליים המוכרים והחשובים ביותר ומילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה הנוצרית של אירופה. במסדר היו נכון ל-2016 16,378 אחים, מתוכם 11,785 כמרים שנסמכו. ראש המסדר הנוכחי, ה-31 במספר, הוא האב ארתורו סוסה.
ייסוד המסדר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-15 באוגוסט 1534 נפגשו על גבעת המונמארטר בפריז: איגנטיוס מלויולה (איניגו לופז דה לויולה) ושישה תלמידים אחרים (ארבעה ספרדים, צרפתי ופורטוגזי), כולם בוגרי האוניברסיטה של פריז. אנשי החבורה נשבעו לעוני ולחסידות, כדי לייסד את "המסדר של ישוע", ולהקדיש עצמם "לריפוי חולים ועבודת מיסיון בירושלים או ללכת מבלי לשאול לכל מקום אליו יורה האפיפיור ללכת".
השבעה פנו ב-1537 אל האפיפיור כדי לקבל את הסכמתו לייסוד מסדרם. האפיפיור פאולוס השלישי נתן להם את ברכתו, ואישר להסמיך אותם כנזירים. השבעה נותרו כנזירים בוונציה, שם הסמיך אותם הבישוף המקומי, שכן המלחמה המחודשת באותה התקופה בין האפיפיור, בין ונציה ובין האימפריה העות'מאנית הפכה את המסע לירושלים לבלתי אפשרי.
מלווה בשניים מחבריו הגיע איגנטיוס לרומא באוקטובר 1538, במטרה לבקש מהאפיפיור לאשר את חוקת המסדר החדש. ועידה של קרדינלים נתנה חוות דעת חיובית על החוקה שהוצגה, ופאולוס השלישי אישר את קיומו של המסדר בבולה אפיפיורית בשם Regimini militantis, שיצאה ב-27 בספטמבר 1540, אך הגביל את מספר חברי המסדר לשישים. הגבלה זו הוסרה בבולה נוספת בשם Injunctum nobis, שיצאה כעבור שלוש שנים. איגנטיוס מונה להיות המפקח העליון על המסדר. הוא שלח את חברי המסדר כמיסיונרים לכל רחבי אירופה, להקים בתי ספר, מכללות וסמינרים.
איגנטיוס כתב את החוקה הישועית, והמסדר אימץ אותה בשנת 1554. החוקה יצרה ארגון היררכי והדגישה את חשיבות זניחת העצמי, והציות לאפיפיור ולראשי המסדר. התנהגות זו הוגדרה על ידי איגנטיוס עצמו כ"ממושמעים כגווייה". העיקרון הראשי היה למוטו של המסדר: "Ad Majorem Dei Gloriam" - למען תהילת האל.
השנים הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תקופת ייסוד המסדר הישועי הייתה תקופת רפורמציית הנגד, תנועה לרפורמות בתוך הכנסייה הקתולית, שבאה כתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית. אנשי המסדר הטיפו לנאמנות לכתובים ולדוקטרינה הכנסייתית, וכדברי איגנטיוס עצמו: ”אאמין כי הלבן אשר אני רואה הוא שחור, אם הממונים עלי בכנסייה יגדירו אותו כשחור”.
אחד מן הכלים העיקריים של הישועים היה ועודנו התרגילים הרוחניים - אסופה של תפילות, כללים לעריכת מדיטציה ותיאור של תרגילים שכליים שקובצו בספר בן כ-200 עמודים פרי עטו של איגנטיוס מלויולה. הספר כלל גם כללים לקיום סדנה אישית בת כ-30 יום שבמהלכה יתרגלו המשתתפים את העקרונות המתוארים בספר. הסדנה האישית נמשכת בין 28 ל-30 ימים,[1] והיא אמורה להתבצע בתוך מוסד מיוחד המכונה מפלט (באנגלית retreat), כשהמתרגל[2] שרוי רוב הזמן בבידוד כשהוא מקבל הוראות יומיות לביצוע מדיטציות והרהורים על טבע העולם מכומר המתפקד כמדריך רוחני. המטרה המוצהרת של התרגילים הרוחניים היא לעזור למתרגל למצוא את ישוע בחייו האישיים, מתוך כוונה להובילו להתחייבות אישית ללכת בדרכו ולהפוך בכך לאדם טוב יותר.
הישועים ייסדו בתי ספר רבים, אשר משכו את בני האליטה החברתית באירופה הקתולית בשל שיטות הלימוד המתקדמות בהם והערכים המוסריים שהוקנו בהם. בתי הספר הישועיים מילאו תפקיד מרכזי בהחזרה לקתוליות של ארצות אירופיות רבות, שנטו בשלב זה או אחר לפרוטסטנטיות.
הישועים הטיפו לכך שהטקסיות הפולחנית והעיצוב המהודר של הכנסיות הקתוליות, אשר היו כה שנואים על הפרוטסטנטים, ימומנו ויבוצעו במלוא ההדר. הם הצליחו להשיג השפעה רבה בתקופה המוקדמת של פעולתם, שכן כמרים ישועים שימשו פעמים רבות ככמרים מוודים למלכי אירופה באותה התקופה. הישועים היו הכוח המוביל ברפורמציית הנגד בשל המבנה החופשי יחסית של המסדר שלהם, שלא דרש חיים בקהילה, על מנת להיות קשובים לצורכי האנשים בכל מקום ומקום.
בין דור המייסדים של המסדר היו נוצרים חדשים רבים ממוצא יהודי, כמו פדרו דה ריבדניירה (ספ') וחירונימו נדאל (ספ') ואף ראש המסדר השני דייגו ליינס (ספ'). איגנטיוס עצמו תמיד הדגיש כי אין להפלות בין נוצרים בקבלה לחברה. ב-1593 נסחף המסדר בחוקי טוהר הדם שהוחלו בספרד וסרקו את מוצאו של מועמד עד לדור חמישי: על חניכים בעלי רקע מוסלמי, יהודי, אינדיאני וכדומה נאסר להתקבל לחברה. המקרה הבולט ביותר היה פסילתו של חואן אלפונסו דה פולנקו, מי שהיה מזכירו של לויולה, מלהתמנות לראש המסדר עוד בטרם האיסור בנימוק ש"לא היה ספרדי" - כלומר בשל מוצאו היהודי. ב-1608 בוטל האיסור אך בדיקות רקע עמוקות הוסיפו להתקיים עד 1946.[3]
התרחבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הישועים יסדו מיסיון ביפן והצליחו לקבל מן השלטונות היפניים את האחוזה הפאודלית של נגסאקי ב-1580. אחוזה זו נלקחה מהם בשנת 1587 בשל החשש מהשפעתם הגוברת. כן היו הישועים פעילים בסין, ובשנת 1661 הגיעו ללהסה שבטיבט שני מסיונרים ישועים, גרובר וד'אורוויל. כמה עשרות שנים אחריהם הגיע איפוליטו דזידרי.
המיסיונים הישועיים בדרום אמריקה היו שנויים במחלוקת באירופה, במיוחד בספרד ובפורטוגל, שם ראו בישועים מחסום למפעלי הקולוניזציה הממלכתיים של ארצות אלו. לעיתים רבות היו הישועים הכוח היחיד שהפריד בין האינדיאנים המקומיים ובין עבדות. בכל רחבי דרום אמריקה, אך במיוחד בברזיל ובפרגוואי, הוקמו ערי מדינה אינדיאניות נוצריות, אשר נקראו "רדוקסיונס" (Reducciones), שבהן חיה האוכלוסייה בהדרכת הישועים באופן שתאם את עקרונות הדת הקתולית. שיעור יודעי הקרוא וכתוב במקומות אלו היה ללא תקדים, ועבר אף את השיעור המקביל באירופה עצמה.
כמרים ישועיים ייסדו מספר ערים בברזיל במאה ה-16 כגון סאו פאולו וריו דה ז'ניירו. השפעתם של הישועים הייתה רבה בהמרתם לנצרות ובחינוכם של האינדיאנים ביבשת כולה. הפעילות הישועית בעמים אלו הייתה חשובה לשימורן ולתיעודן של שפותיהם של תושבי הארצות. הישועים יצרו מילונים לשפות אלו, וכן כתב לטיני לשפות בעלות כתבים שונים מן הכתב הלטיני. עבודה זו נעשתה למשל לשפה היפנית וכן לשפת הגוארני.
חלקם באינקוויזיציה האתיופית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הישועים הגיעו בין השאר גם לאתיופיה יחד עם חיל משלוח של האימפריה הפורטוגזית ב-1541 לבקשת קיסרי אתיופיה שיעזרו מול כוחה של סולטנות אדאל והעומד בראשה האימאם אחמד גראן שפלשה לאתיופיה בעזרת האימפריה העות'מאנית.
לאחר הבסת המוסלמים במלחמת אתיופיה-אדאל ביססו היישועים את כוחם והגיעו לעמדות ממשל חשובות, ביניהן ראש הכנסייה האתיופית. בהשפעתם, המיר מאוחר יותר הקיסר האתיופי סוסניוס את דתו מהנצרות האורתודוקסית לקתולית. היישועים גרמו בכך למלחמת דת באתיופיה בין נאמני הכנסייה האתיופית לבין תומכי היישועים.
סוסניוס, שכונה גם בשם "המושפע הפורטוגזי", היה קתולי נלהב, והישועים עודדו אותו להשמיד את יהודי אתיופיה. הקיסר אכן הקשיב לרעיונותיהם שהיהודים מסכנים את ממלכתו, וארגן צבא חמוש היטב כולל תותחים, רובים וחיילים פורטוגזים שנשארו באתיופיה לאחר מלחמת אתיופיה-אדאל. הוא הורה להילחם ביהודים להוציאם להורג באזור שבין אגם טאנה להרי סאמיאן ובייחוד בחבל דאמבייה שהיה קל לכיבוש מכיוון שהיה מישורי.[4] בלחימה נגד היהודים טבחו חיילי הקיסר רבים מהם, מכרו רבים לעבדות, הגלו את מלך העדה גדעון השביעי והטבילו רבים מהיהודים בכפייה לכנסייה הנוצרית. יהודים רבים שחיו באזורי הטבח החלו לברוח לאזורים אחרים כגון קווארה, ארמצחו ודמאטו שבהם היו קהילות יהודיות קטנות, אך רבים עדיין נשארו בדאמבייה, ווגארה ווואלקיט. סוסניוס הורה למעשה ליישם אינקוויזיציה אתיופית בארצו בהשפעת היישועים והשליחים הפורטוגזים שהגיעו. היישועים וכל הזרים גורשו לבסוף על ידי בנו, הקיסר פאסילידס, בשנת 1633.
התנגדות למסדר ושקיעתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]במדינות שונות התעוררה התנגדות לישועים. בצרפת גורשו הישועים מניהול החינוך בשנת 1762. מתקופה זו ועד עיצוב האוניברסיטה על ידי נפוליאון בשנת 1808, התקיימה "מהפכה חינוכית" שקדמה למהפכה הפוליטית של המהפכה הצרפתית.[5] השופט והסופר הצרפתי rolland d'ercevilleBarthélemy-Gabriel Rolland d'Erceville היה מתנגד בולט לישועים בצרפת. הרעיון הגדול והחדשני שלו היה שהגופים המלמדים, הקולג'ים יהיו כפופים מבחינת תוכן ובקרה לא לבישופים ולכמורה כפי שהיה עד אז, אלה ל"מועצה של מכותבים" שהייתה לימים ענף של ממשלה חילונית.[5] דבר זה השפיע על מוסדות נוספים כמו אוניברסיטת ניו יורק. רוח התנגדות חילונית \ דאיסטית דומה הייתה מצד הכותבים של האנציקלופדיה הגדולה.[5]
עד לשנת 1767 הגן על הישועים האפיפיור קלמנס השלושה עשר, שניסה להילחם בגורמים בפורטוגל, בצרפת, בסיציליה, בפארמה ובאימפריה הספרדית שדרשו את סילוקם ממדינות אלה, בין אם בשל השפעת הנאורות או בשל העצמאות שנטלו לעצמם הישועים בכך שהקימו "מדינה בתוך מדינה", למשל בשטחי האימפריות באמריקה. יורשו, האפיפיור קלמנס הארבעה עשר, חתם ביולי 1773 על צו האוסר על פעילות המסדר בכל הארצות. האימפריה הרוסית היא היחידה שבה נמשכה פעילות המסדר, שכן למרות שהיה בה מיעוט קתולי לא מבוטל (כ-9%, בעיקר בפולין וליטא), שליטיה השתייכו לנצרות הפרבוסלבית ולא ראו עצמם ככפופים למרות האפיפיור. באזורים אלו שמר המסדר על ארגונו הפנימי ועל ישותו החוקית.
בתחילת המאה ה-19 נעשה מאמץ להחיות את המסדר ברומא, על ידי האפיפיור פיוס השביעי. חברי המסדר המחודש תמכו במרות האפיפיור בתוך הכנסייה, והיו מזוהים עם תנועות שתמכו בהצהרה על אי יכולתו של האפיפיור לשגות שיצאה בשנת 1870.
בשנת 1946 הועמד בראש המסדר ז'אן-בטיסט ינסן שבזמן מלחמת העולם השנייה היה ראש המסדר בבלגיה, פעל שם להצלת יהודים וקיבל הכרה כחסיד אומות העולם. הוא עמד בראש המסדר עד לשנת 1964 ובתקופה זו מספר חברי המסדר הגיע לכ-36 אלף.
הישועים כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסדר הישועי היום הוא המסדר הדתי הגדול ביותר של כמרים ונזירים בכנסייה הקתולית ובו 19,216 משרתים בכהונה, ב-112 מדינות בעולם. מספר חברי המסדר הגדול ביותר נמצא בהודו ואחריו בארצות הברית. בראש המסדר עומד ארתורו סוסה (אנ') יליד ונצואלה. עבודת המסדר מתמקדת בשליחויות בתחומי המיסיון, זכויות האדם, צדק חברתי ובמיוחד השכלה גבוהה. המסדר מפעיל מכללות ואוניברסיטאות במדינות שונות בעולם ופעיל במיוחד בפיליפינים ובהודו. בארצות הברית לבדה מפעיל המסדר 50 מכללות, אוניברסיטאות ובתי ספר תיכוניים. הצהרת כוונות אופיינית למוסד חינוכי ישועי תדגיש את רעיון היותו של ישו דוגמה לחיי האדם, שאיפה למצוינות בהוראה והוראת התפתחות עצמית רוחנית ואינטלקטואלית המלווה את התלמידים לאורך חייהם. באמריקה הלטינית השפיעו חברים ליברלים במסדר השפעה משמעותית על פיתוחה של תאולוגיית שחרור, תנועה אשר עוררה מחלוקת בכנסייה הקתולית ואף זכתה לגינוי מפי האפיפיור יוחנן פאולוס השני.
ב-13 במרץ 2013 הוכתר האפיפיור הראשון ממסדר הישועים, האפיפיור פרנציסקוס.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ישועים (בשפות מרובות)
- ישועים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 2000 Years of Prayer by Michael Counsell 2004 ISBN 1-85311-623-8 page 203
- ^ באנגלית retreatant, כלומר אדם שנכנס למפלט דתי מבודד
- ^ ראו למשל: Robert Aleksander Maryks, The Jesuit Order as a Synagogue of Jews: Jesuits of Jewish Ancestry and Purity-of-Blood Laws in the Early Society of Jesus, הוצאת בריל, 2009.
- ^ ג'. ווגוו, מנשמתינו: יהודי אתיופיה בישראל, עמוד 11.
- ^ 1 2 3 University of the State of New York (1893). Annual Report of the Regents, Volume 106. עמ' 266.
| בקרת זהויות |
|
|---|