משמרות

משמרות

מגדל המים
מדינה
מחוז	חיפה
מועצה אזורית	מנשה
גובה ממוצע	‎54 מטר
תאריך ייסוד	1933
תנועה מיישבת	התנועה הקיבוצית
סוג יישוב	קיבוץ
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2022
- אוכלוסייה	1,252 תושבים
- שינוי בגודל האוכלוסייה	‎1.5% בשנה
מפת מיקום מפה דינמית (למפת הכרמל מוגדלת)   משמרות (למפת הכרמל רגילה)   משמרות (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום משמרות (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום משמרות 32°29′12″N 34°59′04″E tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;
מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021	9 מתוך 10

בניית מגדל המים, 1933

מִשְׁמָרוֹת הוא קיבוץ במחוז חיפה בסמוך למושבה פרדס חנה-כרכור השייך למועצה אזורית מנשה. היישוב הוקם בשנת 1933 ושמו כשם הגרעין שהקים אותו שהורכב מעולים מרוסיה, מליטא ומלטביה.

היסטוריה

ייסוד

קבוצת משמרות נוסדה ב-16 ביוני 1933, מאיחוד של "קבוצת הרוסים" מפרדס חנה עם קבוצת "גורדוניה ליטא-לטביה", ששהתה אז במושבה חדרה. האיחוד נערך בתיווך אנשי 'חבר הקבוצות" - דוד סברדלוב ופנחס לבון, אשר אליו השתייכו הגרעינים.

ראשיתה של קבוצת הרוסים בפרדס חנה החל בהתארגנות קבוצת רוסים במגדיאל ב-1929, מהעלייה הבלתי-לגאלית מרוסיה. קבוצה זו לא השתייכה לשום תנועה קיבוצית מיישבת, ולמעשה לא הושתתה על יסודות קולקטיביים כלשהם, אלא על הקשרים האישיים של חבריה מתקופת הכשרתם ברוסיה בחוות ההכשרה "משמר" שבחצי האי קרים. שם קיבלו רוב החברים את הכשרתם החקלאית בפיקוחה, הדרכתה ועזרתה של חברת ה"ג'וינט" ומנהלה הד"ר רוזן. הדבר היחיד שהחברים קיבלו על עצמם היה שמירת קשר עם חברי "החלוץ" ברוסיה, ובייחוד עם אלה מחבריהם שנשארו והוגלו לסיביר וטורקיסטן .

באותו זמן נוסדה קבוצת חברים רוסית אחרת בבנימינה, שעברה מאוחר יותר לפרדס-חנה. ב-1930 נשלחה משלחת מטעמם לזו שבמגדיאל על מנת לדון על איחוד שתי הקבוצות. לאחר ויכוחים רבים הוחלט ברוב של קול אחד על האיחוד, ושתי הקבוצות התיישבו יחד בפרדס-חנה.

פרדס-חנה, בת שנה, כללה אז שני רחובות מרכזיים: רחוב האיכרים מבני המעמד הבינוני, שתמורת 800 לא"י קיבלו בית עם חצר של 5 דונם, ורחוב שני בו ישבו העובדים הקבועים של פיק"א, החברה להתיישבות. קבוצת הרוסים ישבה על ראש הגבעה, בשלושה לולי תרנגולות אשר שימשו מרכז לציבור הפועלים באזור. הם עבדו בפרדסי פיק"א ובפרדסי המתיישבים, בגבייה למען הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), בתנועת 'הנוער העובד, במפלגת מפא"י ובמשקי הבית של האיכרים.

קבוצת "גורדוניה ליטא-לטביה" החלה להתקבץ בשנת 1931, בהדרכת השליח חיים בבלי, בנקודת הריכוז של קבוצת "גורדוניה ג'" בנס ציונה. כאשר נאסף מספר מספיק מקרב חברי התנועה משתי ארצות אלו, עברה הקבוצה לגבעת בוסל בחדרה, בסמוך למחנה של קבוצת מסדה. בסוף 1932 התרכזה קבוצה גדולה של 35 איש. עיקר עבודתם במקום הייתה בקטיף הדרים בפרדסי הסביבה ובעבודות שונות במושבה. בעקבות המחסור במקומות עבודה, נשלחו החברות לעבודה בפרדס-חנה, באמצעות "מרכז הרוסים" שם. כך נוצר הקשר הראשון בין שני הגרעינים.

גם כאן החלו דיונים ארוכים וויכוחים על רעיון האיחוד בין שני הגרעינים, הרוסים והגורדוניסטים, אשר מנו יחד 60 איש. הנימוק שהכריע את הכף בהחלטת "גורדוניה ליטא-לטביה" בעד האיחוד הייתה בעיית "הרזרבות" הקטנות (עליית חברים נוספים), שבגללה קשה היה לקוות שאכן יעלה בידם לרכז קבוצה ראויה להתיישבות. זאת מפני שהתור להתיישבות באותן שנים היה ארוך. קבוצת מסדה ישבה אז כבר שלוש שנים בחדרה ולא חלמה אפילו שתוכל להגיע להתיישבות. לעומת זאת, הובטח לקבוצת הרוסים שיתחשבו בשנות מאסרם ברוסיה, למרות הוותק המועט שלהם בארץ, ויקדימו את התיישבותם מחוץ לתור. התנאי לכך היה מספר חברים מספיק שיבטיח הקמת משק עצמאי. שתי הקבוצות החליטו להתאחד.

מסיבת האיחוד נערכה בליל ה-15 ביוני, ויום למחרת, כאשר אנשי הקבוצה עדיין המומים מרצח ארלוזורוב, נחתם מצע האיחוד.

המצע התנה שני תנאים להשתייכות לקבוצה: הראשון, התחייבות מוחלטת לתנועת "החלוץ" ברוסיה, על ידי קשר מתמיד וקליטת עולי רוסיה מתאימים. השני, שהיישוב יוקם כ"קבוצה", ולא "קיבוץ". זאת על פי האבחנה שנעשתה בתחילת המאה ה-20 בארץ, ש"קבוצה" היא התיישבות שיתופית השומרת על מספר חברים מסוים, כדי לקיים הומוגניות ואינטימיות, ואילו "קיבוץ" הוא צורת התיישבות זהה אך שונה, בשאיפתה להגדיל ואף לגוון את אוכלוסייתה. שם הקבוצה – "משמרות" – נבחר כמחווה לחוות ההכשרה בחצי האי קרים, ששמה היה "משמר".

עד לעלייה על הקרקע, באוקטובר 1933, ישבה הקבוצה המאוחדת בפרדס-חנה והצפיפות במקום הייתה גדולה. קבוצת משמרות קיבלה שטח של 260 דונם, מהם 200 פנויים והיתר בידי אריסים ערביים שסירבו לפנות את השטח, למרות שקיבלו כסף תמורת הקרקע. השבט הבדואי (ערב אל-תורקמן) עבר לימים לירדן ובודדים עברו לכפר קרע השכנה. חלק מהחברים עברו ל"נקודה", כפי שנקראה אז, והיתר נשאר בפרדס-חנה לעת עתה.

עלייה על הקרקע

עם המעבר לנקודה הוחל בבנייה מואצת של בריכת המים (מגדל המים, 1933) על יד חברי הקבוצה, ושל שלושה מבני קומתיים (באוהאוס, 1934-1937), הקיימים במקום עד היום.

נוף משמרות, 1937

בשנת 1934 ניטע הפרדס הראשון של הקבוצה, ופיק"א התחייבה להעסיק את חברי הקבוצה עד שפרדסם יניב פרי. ההזדמנות לקבל עבודה בפרדס-חנה הצטמצמה עם תחילת העלייה מגרמניה ב-1936, אך יחד עם זאת, באותה עת החלה תנופת בנייה גדולה וכמה מחברי הקבוצה הצטרפו לעבודות בניין אצל הקבלנים בסביבה. בין משימותיה השונות בנתה "קבוצת הבניין" של משמרות בית אחד בזכרון-יעקב, אחד בגבעת-עדה וגשר על יד בת-שלמה עבור מע"צ המנדטורית. קבוצת הבניין עסקה גם בבניית היסודות לצריפי המחנה הבריטי הסמוך, הנקרא כיום מחנה 80, ובחולדה.

עם פרוץ המאורעות בארץ, בשנים 1936–1939, הצטרפה לקבוצת משמרות פלוגת חי"ש של 'ההגנה' על מנת לשמור על המקום ולפַתחו. הוקמו שתי עמדות שמירה בקצות "הנקודה", הקיימות גם כיום. בית הספר של הקבוצה הוקם ב-1938, ועם סיום בנייתו נפנו חברי הקבוצה לבניית חדר האוכל החדש של הקבוצה (האדריכל: יעקב מטריקין, אשר בנה העתק של חדר האוכל שתכנן בקיבוץ אפיקים, המיועד ל-220 איש במקום 400 באפיקים). עוד בטרם סיום בנייתו נערכה בו ועידת האיחוד של תנועות הנוער 'גורדוניה-המכבי הצעיר' בהשתתפו של ברל כצנלסון, אך רק בשנת 1941 נחנך חדר האוכל עצמו.

הקבוצה הקימה בית ספר מקומי לילדי הקיבוץ, אך כבר מראשיתו הצטרפו אליו ילדי חוץ וחברות נוער. לקבוצת משמרות החלו להגיע חברות נוער והכשרות כבר בשנת 1938. הראשונה הייתה חברת הנוער הלומד "המחנות העולים", ששהתה במקום שנתיים. קבוצת נוער עולה הראשונה הגיעה במרץ 1939, קבוצה אשר נמלטה בעור שיניה מהגירושים ההמוניים של היהודים בגרמניה (אחד מחבריה היה ניסן נתיב). ב-1942 הגיעה לקיבוץ קבוצת הכשרה של הפלמ"ח, ובשנים 1943–1946 שהתה והתחנכה בקיבוץ חברת הנוער העובד "אופקים". חברת נוער עולה הגיעה שוב רק בשנת 1949 ושהתה במשמרות עד לשנת 1951. הייתה זו קבוצת נערים עולים מרומניה בשם "הפורצים". הפעם הבאה שבה קבוצת משמרות קיבלה חברת נוער עולה הייתה רק בשנת 1964 – קבוצות מארגנטינה.

משמרות שימשה גם מקום למפעל לייצור רימוני יד מסוג 'מילס', ששם הקוד שלו היה "בצרון", ותפקידו היה לייצר את אבק השריפה וליצוק רימונים. את המפעל הקימה "ההגנה" בסמוך לפרדסים, דווקא משום קרבתו למחנה הבריטי, מה ששימש ככיסוי מושלם. ואכן, הנשק במקום לא נתפס מעולם. בזמן שהות הפלמ"ח במקום (הגדוד הרביעי, פלוגה ז', ממנה יקומו שני רמטכ"לים של צבא ההגנה לישראל: דוד אלעזר (דדו) ורפאל איתן (רפול)), הוקמו שני סליקים, שגם הם לא נחשפו, ונחפרה מנהרה ממפעל ייצור התחמושת עד לאוהלי הפלמ"חניקים. בשנת 1943 נערכה בקיבוץ קבלת פנים לפרטיזנים מעפילים, אשר הברחתם מן החוף אל פנים הארץ הייתה מוטלת על פלוגת הפלמ"ח במקום, בנוסף לעבודתם בייצור נשק. גם חברי הקבוצה הצטרפו לעזרת העולים מן החוף. התעשייה הצבאית בראשיתה התבססה על שלושה מרכזים: גבעת הקיבוצים, ג'וערה ומשמרות.

לאחר שהמצב הכלכלי בקבוצה הקטנה התייצב במעט ב-1941, התדרדר שוב מצבה הכלכלי עקב התגייסות רבים מחבריה (כ-10 לפחות) לצבא הבריטי בשנת 1942. חברים אחרים נרתמו לשליחויות שונות בישראל ומחוצה לה, ומצב כוח האדם היה בכי רע. החברים אשר התגייסו לבריגדה היהודית, לפלוגות הסעד ולפלוגות התובלה, שלחו לחבריהם בארץ מכתבים אשר סיפרו על "אנשים עם מספר מקועקע על זרועם, בדיוק כפי שעושים לבהמות", ולאט לאט נקלטה עוצמת השואה אשר התרחשה באירופה. חברי הקבוצה איבדו בה את כל בני משפחותיהם ומעטים ידעו מה עלה בגורל יקיריהם, למרות שנציגיהן בבריגדה עשו ניסיונות לאסוף מידע על גורל המשפחות.

במהלך השנים 1946–1947 שוב חזרה היציבות למשק, עם חזרת מגויסי הבריגדה היהודית, עלייה ב' והתנועה (חבר הקבוצות), אך מלחמת העצמאות הובילה שוב למשבר כלכלי וכן גם לחלל הראשון של הקבוצה בקרב על מענית.

עזיבת קבוצת מייסדים

בשלהי 1948 ותחילת 1949, נוסף למשבר הכלכלי התמידי של הקבוצה גם משבר חברתי חמור ביותר, ששיאו היה בעזיבת קבוצת מייסדים את הקבוצה. חלק מקבוצת הרוסים עזב את הקיבוץ ועבר לעיר. אליהם הצטרפו גם חלק מהגורדוניסטים. הרקע לעזיבה היה אי שיפור בתנאי המחיה בצריפים הצנועים, עקב הגעת עולים חדשים ששוכנו בבתי הילדים ובאוהלים וגרמו לצפיפות גדולה. ההתגייסות למען המדינה שבדרך והמדינה הצעירה שחקה קבוצה קטנה מהרוסים חברי העלייה הבלתי ליגאלית שמעולם לא באמת האמינה בערך השיתוף וגררה אחריה כמה מאנשי 'גורדוניה ליטא לטביה' שבחרו לעשות למען ביתם. השבר היה גדול. רבים בקיבוץ דיברו על בגידה.

המשבר החברתי הוביל את חברי קבוצת משמרות לנסות ולשנות במעט את אורחות החיים במקום ולהעניק לחברים הוותיקים רווחה גדולה יותר בבתיהם. חבר הקבוצות, הארגון ההתיישבותי שאליו השתייכה קבוצת משמרות, שמע על השינוי המקומי בערכי הקיבוץ, הגיע לקבוצה ובשיחת חברים נזף בקבוצה קשות על ניסיונה להפריט את הקבוצה ולסטות 'מדרך הישר' הקיבוצית. ה'חבר' ניסה לסייע בידי הקבוצה, אך מצבם הדומה של קיבוצים רבים, הירצחם של חברי גורדוניה באירופה והמחסור בעתודות הוביל לפירוק חבר הקבוצות ולהקמת 'איחוד הקבוצות והקיבוצים' ושילובה של משמרות ב'איחוד' ב־1951.

קליטת עלייה

מפעל הצריפים אשר הוקם בשנת 1942 קיבל תנופה עם כספי השילומים, אז גם שונה שמו לתע"ל (תעשיית עץ לבוד), 1946, הפך בשנת 1963 לחברה ממשלתית בעלת מניות והוא זה אשר קיים את קיבוץ משמרות עד לשנת 2001, עם פירוקו. מפעל זה היה מראשוני מפעלי התעשייה הקיבוצית.

קיבוץ משמרות היווה אכסניה לעשייה ציונית רבה וגופים יישובים שונים, ולאחר מכן מדינתיים, נעזרו במקום ובחבריו. התרומה הלאומית, ההתנדבות החלוצית והעשייה החינוכית מהווים ביטוי לחשיבות חלוצי משמרות. אך עם שחיקת מעמדו של פנחס לבון, מנהיג אנשי גורדוניה וחבר הקבוצות ושחיקת מעמד הקיבוצים בארץ בכלל נגרע מקומה של העשייה החלוצית הקיבוצית אשר הואשמה בכישלון קליטת העלייה הגדולה בשנים הראשונות למדינת ישראל.

במהלך השנים קלטה משמרות גרעיני נח"ל ומתנדבים מן העולם, אך בעוד שבני המשק הראשונים (ילידי שנות ה-30 וה-40) שבו לקיבוץ לאחר השירות הצבאי, בני המשק הצעירים יותר (ילידי שנות החמישים ושנות השישים) עזבו את הקיבוץ והותירו אותו קטן וחלש.

משנות השישים

בית הספר בקיבוץ נסגר בשלהי שנות השישים וחברי קבוצת משמרות החליטו לשלב את חינוך ילדיהם עם חינוך ילדי קיבוץ גבעת חיים איחוד. בשלבים מאוחרים יותר נשלחו ילדי המשק ללימודי התיכון במעגן מיכאל. הבחירה בקיבוצים אלה נעשתה לאחר מחשבה רבה מבחינה אידאולוגית וחינוכית.

באמצע שנות השבעים הוקם במשמרות מפעל לייצור משקפיים 'אופטים' אשר במשך כמה שנים ביסס במעט את חיי הקהילה במקום אך הוא לא האריך חיים. עיקר פרנסת הקיבוץ הייתה על מפעל תע"ל אשר עסק בעיבוד עץ, ייצור קורות עץ ולבידים, וענפי החקלאות ששימשו ככלי עזר. תע"ל היה המפעל הראשון בישראל שהונפקה בבורסה. באוגוסט 2001 נסגר המפעל לאחר שנקלע לחובות כבדים, ומונה לו מפרק.

הפרטה בשנות התשעים

משמרות, קיבוץ אשר הקפיד על מקומו של האינדיבידואל בחברה וברח מדוגמות אידאולוגיות ככל שניתן, שבר רבים מערכי הקיבוץ המסורתי ונחשב ל'קיבוץ שאינו קיבוץ' (או ב"מילת גנאי": מושב שיתופי). המעבר ללינה משפחתית נעשה כבר בשנת 1968, כלי רכב פרטיים היו לחברים כבר בשנות השמונים, וההפרטה הגיעה למקום בשלבים כבר בתחילת שנות התשעים. משנת 2000 כיהן במקום ועד ממונה מרצון, וב־2008 חזר הקיבוץ לנהל את עצמו, לקראת הרחבה קהילתית.

המאה ה-21

בעשור השני של המאה ה-21 הוקמו שתי הרחבות. אחת המיועדת בעיקר לבנים ממשיכים, והשנייה, אשר הוקמה ב-2011, היא הרחבה חיצונית. נכון ל-2024 מתגוררים כ-1,140 בני אדם בהרחבה החיצונית, לעומת כ-400 בקיבוץ הישן ובהרחבת הבנים. 240 מסך התושבים הם חברי קיבוץ.

תרבות

בקיבוץ גדלו מספר מוזיקאים מוכרים: מאיר אריאל, שלום חנוך וחנן יובל. תחילת הפעילות שלהם הייתה במסגרת "המשמרון", חבורת הזמר של הקיבוץ.

גלריית תמונות

• 
  מגדל המים
• 
  הדשא הגדול
• 
  חדר האוכל המשמש כיום כמועדון לחבר
• 
  פינת זיכרון למרגלות מגדל המים

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של משמרות
• ענת ג'ורג'י, "שקענו בחובות. מכרנו את הקרקעות בזול, היום הן שוות מיליונים", באתר TheMarker‏, 2 באוקטובר 2024
• משמרות (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית